דוד הוא בעליה של חנות "כלבו". באחד מימי העבודה ביקש דוד מאחד מעובדיו, משה, להביא מהמחסן מוצרים שנקנו ע"י לקוחה כדי לסייע ללקוחה להכניסם לרכב הלקוחה. משה הביא את המוצרים מהמחסן והניח אותם על עגלה, ואמר לדוד שהוא איננו יכול לסחוב את העגלה עד הרכב. בין הצדדים התנהלו חילופי דברים, בסיומם הודיע העובד כי הוא מתפטר מעבודתו.
לאחר יומיים חזר העובד לחנות, התנצל וביקש לחזור לעבודה. בתשובה השיב המעסיק שהוא כבר ראיין אדם אחר לתפקיד והוא ככל הנראה יקלוט אותו לעבודה בחנות.
משה, שלא האמין למעסיקו, חשב כי היה על דוד לקבל את התנצלותו ולקלוט אותו בחזרה לעבודתו, שכן דבריו נאמרו בשעת כעס ולכן הוא לא התכוון להתפטר מעבודתו. לטענתו של משה, דוד חיפש סיבה לפטרו, ובסירובו לקלוט אותו בחזרה לעבודה הוא למעשה פיטר אותו.
בעקבות כך העובד לשעבר הגיש לביה"ד לעבודה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים.
בית הדין לעבודה בחן את טענות הצדדים וקבע כי על מנת להבחין בין התפטרות לבין פיטורים, נדרש לזהות מי הגורם שיזם את סיום היחסים.
בית הדין הבהיר כי, גם אם אחד מהצדדים (עובד או מעסיק) מביע כוונה ברורה וחד משמעית לסיים את יחסי העבודה, עדיין אין "לתפוס" עובד או מעסיק במילתו בשעה שהדברים נאמרים בכעס ובסערת רגשות, וזאת אם בהתפטרות ואם בפיטורים.
ביה"ד קבע כי במקרים כאלה יש לבחון האם העובד חזר בו מהדברים שנאמרו בכעס, והאם עשה זאת בזמן סביר. ככל שהעובד חזר בו מדבריו תוך זמן סביר (בד"כ ימים ספורים), רואים בהודעת ההתפטרות כמבוטלת.
בהתייחסו לעובדות המקרה, קבע בית הדין כי העובדה שיומיים לאחר האירוע משה חזר בו מהודעת ההתפטרות, התנצל וביקש להיקלט בחזרה לעבודה, משמעותה שהודעת ההתפטרות שנתן התבטלה. בהתאם לכך, החלטתו של דוד שלא לקלוט את משה בחזרה לעבודה משמעותה פיטורים.
לאור זאת, קיבל בית הדין את טענתו של העובד כי הוא פוטר ולא התפטר, ואף חייב את המעסיק לשלם פיצויי פיטורים.
מעוניינים בייעוץ משפטי? צרו קשר עם עו"ד אבי טסמה בטלפון 050-7573158
